אורי: אחלה שיר כתבת

תומר: תודה אחי

אפי: ככה אתה מרגיש תומר? שאתה משוגע?

תומר: למה אנחנו יושבים עכשיו בדיזנגוף? אתה בבית משוגעים אחי! כי אנחנו משוגעים.

אפי: אתם עוברים משבר.

שרון: משבר?! משבר זה כשחבר עוזב אותך בתיכון. או כשאתה לא מתקבל לעבודה שנורא רצית. כשרוצחים את הילדים שלך וגוררים את בעלך ואחרי זה אונסים אותך במשך שעות זה לא משבר!

אפי: אז איך את קוראת לזה?

שרון: אני לא קוראת לזה כי אין לי מילים לזה. אין לי רגש לזה ואין לי כוח לזה וכל מה שאני רוצה זה למות! תנו לי כבר למות!

תומר: אני אתך אחותי.

שתיקה

אפי: בואו נמשיך. מי הבא?

אורי: אני אקרא

אפי: ספר לנו

אורי: זה היה יום שישי אחד כשעוד היתי במלונית. אכלנו ארוחת ערב עם כמה חברים. בחדר אוכל. ונתפסתי געגועים למיכל. כמה אני אוהב אותה וכמה היא הכל בישבילי. וכמה אני מרגיש אשם שלא אמרתי לה את זה.

שרון: שלא אמרת מה? שאתה אוהב אותה?

אורי: אמרתי לה מיליון פעם שאני אוהב אותה. לא אמרתי לה תודה על מי שהיא. על זה שהיא קיימת בישבילי. כי בילעדיה לא היתי מסיים את לימודי הרפואה. לא היתי מתקשר ונסגר בתוך הבועה של עצמי. אני מרגיש שאני חייב לה הכל.

אורי מנסה לעצור את הדמעות אבל לא מצליח.

רות: היא תחזור. בקרוב. אתה תראה.

תומר: כן אחי היא תחזור. החברה שלי שם עובדים על זה יום ולילה. קורעים להם את הצורה לבני זונות.

אורי: עליתי לגג המלון. רציתי לקפוץ.

שרון: אבל לא קפצת.

אורי: לא קפצתי כי חשבתי שזה יהיה עוול למיכל לא להיות כאן אם תחזור.

רות: כשתחזור.

אורי: כשתחזור.

אפי: תקרא את השיר.

 

​

​

תודה לשפתייך – ולחיוכך

תודה לעינייך – ולתבונתך

תודה למילים – ולמשמעות

תודה לקולך – ולפשטות

לבדיחותייך – ולחוכמה

לאהבה – לאמונה

אני חי, יש בי תקווה

אני מרגיש, שאני שייך

 

נשימתך, חלומותייך

והשמיים שמעליך

תודה לידייך ולמעשים

תודה על זמנך – כשאת איתי

האדמה, תחת רגלייך

והמיטה – בה את ישנה

אני חי, יש בי תקווה

אני מרגיש, שאני שייך

 

התקוות, והדיבור

השלווה שאת מקרינה

מחשבותייך והאמונה

ההשראה - והשמחה

תודה לדרכך ולאהבה

תודה שאת - מי שאת

אני חי, יש בי תקווה

אני מרגיש, שאני שייך

 

אפי לאורי: תקווה. אתה אומר בשיר שיש בך תקווה. זה חשוב.

תומר: תקווה למה אחי?

אורי: שכל זה הוא חלום בלהות. שאתעורר פתאום עם זיעה קרה ואעיר את מיכל שישנה לצידי ואספר לה. ונישאר ערים ונשתה כוס תה. והיא תנסה להבין ולפרש את החלום. אולי דברים שאני רואה בבית החולים. את הסבל של החולים. לא יודע.

שרון: אבל אתה יודע שזה לא יקרה. אז מה התקווה שלך? תקווה למה?

רות: תקווה למציאות אחרת. מציאות חדשה. חיים עם הזיכרון אבל משהו אחר.

אפי: ואיך אנחנו שולטים בתקווה הזו שרות מדברת עליה?

תומר לאפי: לך זה קל. קנית כרטיסי טיסה ובעוד כמה שעות אתה עם המשפחה חי את התקווה שלך. אנחנו כאן תקועים בחלום הבלהות.

שרון: מה אגיד? למה זה הגיע לנו?

רות: כלום לא הגיע לנו! מה זה קשור? למה את אומרת דבר כזה?

תומר: כי הכל מלמעלה. הכל כתוב מראש.

רות: כתוב שמה? שאח שלי והחברה שלו ועוד מלא שכבו מעליי מתים במשך שעות כי עשיתי משהו רע? כי הלכתי לחגוג במסיבה? מה יש לקב"ה שלך להגיד על זה?

שרון: טוב תירגעי. אנחנו בזה יחד.

רות: יחד בתחת שלי. למה אנחנו יחד כשאת מתעוררת בצרחות בלילה? רק אני שם איתך. אח שלי בכלל לא רצה לבוא למסיבה ואני לחצתי עליו. אמרתי שלא בא לי ללכת לבד. אני אשמה שהוא ויעל החברה שלו באו. ומתו ושכבו מעלי שעות והיה חם רצח ואני חשבתי שאולי גם אני מתה. 

 

שרון: אני מתגעגעת. מתה מגעגועים. מתה שיחזור. שנהיה שוב יחד.

אורי: אבל הוא מת. דרור מת. הוא לא יחזור.

שרון: אני לא ראיתי אותו מת. רק ראיתי שלקחו אותו.

אורי: אבל הוא מת. כבר הסבירו לך את זה.

שרון: ולמה זה חשוב לך להגיד לי את זה? כל הזמן. אני רוצה להאמין שהוא יחזור. זו התקווה שלי. שיחזור.

 

שיר

​

 

עיניך העצובות מביטות בי

מחפשות תשובות שאין

אוחזת בידך מנסה מבקשת

לקחת ממך לקחת אליי

 

כל פעימה של ליבי

כל נשימה אל תוכי

וזה כואב

 

אני רוצה שתחזור אלי

אני רוצה אותך כאן

אקרא בימים, בלילות את שמך

להרגיש אותך כל הזמן

 

כל מחשבה שחולפת

כל זכרון שעולה

וזה כואב

 

שכבר יגיע היום

כי כבר נמאס לי לחלום

כבר תבוא

 

הזמן עומד מלכת

אור בוהק שירה יפה

עד סוף העולם אלך איתך

עד סוף היקום והאמונה